עניין של חיים ומוות
סיפור ההריון שלי – ארוך אבל עם המון תובנות.
בתחילת ההריון נשלחתי לבדיקות דם שגרתיות. שמחתי שהרופאת נשים שלי אחראית ודואגת לי..
אחרי כחודשיים נשלחתי לבדיקות חוזרות לצורך מעקב.. ושוב אני שמחה שהרופאה שלי אחראית לראות שהכל בסדר (או שלא?!)
פותחת את הבדיקות החוזרות (לפי מה שזוכרת בערך בשבוע 14) ורואה שבחלק רשום שלילי בחלק חיובי.. הלכתי לאיבוד.. זה טוב? רע?..
שואלת ומבינה שזה ממש רע. נדבקתי בcmv.
הכי זמין מהרגע להרגע – ד"ר גוגל.
בעלי ואני בוכים בלי סוף ומבינים שהנורא מכל כנראה קרה..מבחינתי, בהרגשה כבר איבדתי את העובר..לא כי ויתרתי חלילה, אלא כי ככה זה הרגיש…תחושת האבל התחילה.
מגיעה לרופאת נשים שישר שואלת אותי אם ארצה הפסקת הריון (ביקשתי לחשוב על זה).
מה עושים, איך, איפה, מתי?!
הרבה עצב וכאב, וקצת בלבול.
מבינה שצריך זיהומולוג. מתקשרת לרופא היחידי שעובד באותו יום באזור.. וכל מה שעובר לי בראש- ד"ר גוגל לא משקר זה בדיוק מה שקראתי וזה נורא.
הוא גם שואל על הפסקת הריון- והאינטסיטנקט שלי אומר להמשיך להבין רגע לפני שמחליטים. אני ממש נגד הפלות, רק אם אין ברירה כמובן.
ממש בטעות שומעת ממכרה על פרופ' אמיר. אין מה להפסיד עוד חוו"ד אם כבר הגיע הסוף לא?..פרופ' אמיר שבאמת אין מילים עליו מאשר להגיע אליו באותו ערב לייעוץ. נוסעים עם פעוט קטן חצי מדינה ומגיעים לפרופ' אמיר.
פתאם הדברים נשמעים אחרת, הוא ממש מסביר ומנחה, ובטח לא ישר מציע הפסקת הריון.
מפחיד, מלחיץ, אבל היי את הרוב לא אמרו לי בכלל עד הרגע. אולי שווה לחכות למי שפיר לפחות לפני שחורצים גורל?? מפחיד!!
אגב – הדבקה בשבוע 4.
בדיקות, והמון לחץ עד שבוע 21 (בדיקת מי שפיר).
תודה לה' על הבן שלי שכשהוא לידי אני חיה, ובלעדיו פשוט מתמוטטת ונופלת לדכאון ועצב. המתח והלחץ זה לא משהו שכל אחת מצליחה להכיל.
ואז המי שפיר שכל כך חיכינו להם. בין כל העצב, הפחד, הקושי, נאחזנו באופטימיות שהמי שפיר יצאו שליליים ונוכל קצת להרגע.
ולא, זה ממש לא פשוט ואפילו קשה, אבל זה המעט שאנחנו חייבים לעוברית שלנו לא? כהורים.
אחרי המי שפיר במשך כמה ימים מרגישה לא הכי טוב, צירונים, בבטן, בגב.. מפה לשם מופנית לבדיקת רופא נשים כי משהו נראה לא תקין.
סרט מס' 2 עומד להתחיל:
הרופא נשים קובע שיש צירונים בגלל מיעוט יחסי במי שפיר שמחייב בדיקה ייסודית במיון.
במיון מגיעה לרופא נשים תורן שלא מבין מה רוצים ממני וטוען שהיה משחרר אותי. מתוך כבוד לרופא ששלח אותי מציע שיראה אותי רופא בכיר בבוקר במיון.
חוזרת בבוקר למיון, פוגש אותי רופא תורן שתוהה מה אני עושה שם וקובע כמו התורן מהערב. נראה לו שהכל תקין, אבל אם כבר הגעתי אחכה לבכיר.
מגיע הבכיר ותוך חצי שניה קובע-לאשפז, לבדוק ולהשגיח- המצב לא טוב.
רכבת הרים אמרתי?..
נכנסת שבת ומחליטים לחכות לבדיקה ליום ראשון. שוב יומיים נוראיים לבד בבית חולים.
אבל כנראה שזה לא הספיק.
ביום ראשון מקבלת טלפון מהבית חולים שהמי שפיר חיוביים.. משגעת כל גורם אפשרי מתחום הcmv ובבכי נורא מנסה להבין מה עכשיו..
בינתיים עושים לי בדיקה בבית חולים וקובעים- המצב נורא ואיום חייב היום גג מחר להיכנס ללידה שקטה ולהפסיק את ההריון. (סיפור ארוך בפני עצמו).
אם לא מתתי עד עכשיו- עכשיו רשמית כבר לא חייתי יותר. שאלתי, התחננתי, הסבירו לי שאין מוצא ואין כלום לעשות. מצב בלתי הפיך ואין מקום לנס או שינוי במצב.
מילים כמו עובדת סוציאלית, תמיכה, ליווי. ואני שהבטחתי לקטנה שבבטן שנשאר אופטימיים ונשמור עליה נכשלתי. איבדתי כל צל של אופטימיות. דכאון זו לא קללה אבל מבחינתי אין נורא מזה.
בודקת עם מכרות שעברו הפלות מה התהליך, מתכחשת אבל מבינה שפשוט נגמרו החיים.
אבל איך עם תינוק בבית שצריך אותי?!!
ופה, ברגעי הגהנום הקשים מצילים את המצב ענבל ופרופסור אמיר.
(סיפור ארוך של כמה שעות) – מחליטים רגע לפני שמכניסים אותי להפסקת הריון (כבר עם הטפסים ביד, העט, ואחות מלווה) לבקש חוות דעת שניה.
אחרי יומיים מגיעה לאיכילוב לפרופ' מלינגר בוכה, מתפללת, מיואשת וחסרת תקוה (נכשלתי כבר אמרתי?)
מנסה לא לשמוע את הבשורה, חצי שעה שאני לא בין החיים, הבדיקה תקינה ואין שום המלצה להפסקת הריון.
רגע! מההההההההה?
אז גם זה סיפור ארוך, לא מאמינים, ממש בטוחים שמישהו פה עובד עלינו, לא מבינים מה עכשיו ולמי להאמין.
עוד שבועיים סקירת מערכות שניה. אולי אפילו שלא מתחום הcmv ניתן הזדמנות לחוו"ד 3?
גם היא תקינה.
החלטנו לקחת סיכון, הרי לידה שקטה עוד כמה זמן או עכשיו כבר אין הבדל, אז טיפת אופטימיות אחרונה?!
מפה לשם חיה ומתה מבדיקה לבדיקה. הכל כבר אפשרי ואני ממש לא מאמינה כבר לשגעון והטירוף הזה.. כמה בכי..
אז אקצר.. 5 סקירות מכוונות באיכילוב תקינות!!
Mri מוח תקין.
סיפור הלידה (והאשפוז) זה גם סיפור ארוך בפני עצמו,
אבל היום ה "בובה הקטנה" כמו שמכנה אותה אחיה, בבית בגיל 9 ימים, יש עוד דרך ארוכה לפנינו. כל יום מתפללים שימשיך בטוב, אבל היי. הילדה שלי כאן איתנו! והיא יכלה לא להיות!!
יש עוד המון בדרך, מהפחדים, המחשבות, התסריטים, המידע, הבלבול והתסכול, אבל אי אפשר לתאר את הכל זה פשוט לא ייכנס גם במליון פוסטים.
לא יודעת אם יום יבוא ואפסיק לבכות ולהיות מוצפת ברגשות בכל קרבה או מבט אליה, אבל אני פשוט מודה לענבל, לאמיר, ולה' על שהצילו לי אותה וכמובן גם לורד שהיתה חלק!