זה באמת אחד הדברים המפחידים, קשים, כואבים, מלחיצים, שיכולים לקרות לאישה בהריון.
שבוע 10, ניגשתי לבדוק את תוצאות בדיקות הדם, השמיים נפלו עליי.
עשיתי גוגל ונחרדתי, הבנתי שההמלצה הגורפת היא – הפלה.
לא ידעתי ימים ולילות, בכיתי וכאבתי כמו שלא בכיתי וכאבתי בחיים. לא ידעתי מה אני עושה, ואיך אני ממשיכה, למה דווקא אני? למה דווקא לי? הריון ראשון, בחורה בת 24, זוגיות מדהימה, גננת שמכורה לילדים, שניה לפני כן הייתי המאושרת באדם ושניה אחרי זה אני צריכה להרוג את הדבר היקר לי מכל..
למזלי גיליתי כי ישנה קומונה בתפוז על הריון עם CMV ומיד התחברתי לפייסבוק של הקומונה ושיתפתי את מה שעלה בגורלי.
מיד קיבלתי תגובות והמלצות, עידוד ועצות, מילים חמות ובעיקר תמיכה.
הבנתי שיש עוד סיכוי..
יום למחרת קבעתי תור פרטי אצל פרופסור אמיר שהיה אבן הדרך הראשונה בהריון שלי, ולאחר 3 ימים כבר הייתי אחרי הפגישה איתו.
"הסיכויים לטובתך רוב רובם של העוברים כלל לא נדבקים מהאם, ואם נדבקו, רובם יוולדו בריאים".
המילה "הרוב" ליוותה אותי לאורך כל ההריון, הרוב לא ידבקו, הרוב לא ייפגע, הרוב יוולד בריא. וכך המשכתי, בפחד וכאב תמידי , ותקווה שגם אני אהיה "הרוב".
עוברים הימים ואני מתחילה להרגיש את העובר שלי, הוא בועט, "מדבר" איתי, מכאיב מידי פעם, אבל בעיקר מקרב אותי אליו ובכך מגדיל את הפחד שלי, שמא בכלל לא ייצא לי להכיר אותו.
בשבוע 22 ביצעתי דיקור מי שפיר כדי לדעת אם העובר שגדל ובועט בתוכי נדבק ממני או לא.
התוצאות לא איחרו לבוא, העובר נדבק.
איך ממשיכים? הפחד שהנגיף ייפגע בו אוכל לי את כל העצמות בגוף, לא נותן לי לתפקד.
לא הסכמתי לוותר, לא הסכמתי להרוג אותו בלי לדעת האם הוא חולה?, האם הוא פגוע? ידעתי שהסיכויים לטובתי, ורוב העוברים נולדים בריאים לגמרי, מקסימום עם פגיעת שמיעה, והיה ברור לי מהרגע הראשון שלא משנה מה, אני מגנה עליו בגופי אם צריך.
בין לבין קיבלתי עשרות המלצות להרוג, להפיל.
כל רופא נשים, רופא משפחה, אחות, שפגשתי במהלך ההריון כיוונו אותי להפיל, להרוג את הילד שלי בלי לדעת בכלל אם הוא פגוע.
"את בסה"כ בת 24, תפילי ותעשי עוד אחד"
הקלילות, שהמשפט הזה ייצא לה מהפה… מהדהדת לי עד היום בראש.
ייאמר לזכות הטכנולוגיה שלנו שכיום, בעזרת ניטור נכון של ההריון, סקירות מכוונות אצל המומחים לכך ומעקב צמוד וקבוע, ניתן לזהות כמעט כל פגיעה אפשרית. (פרט לשמיעה).
יום למחרת התשובה החיובית שהאוצר הקטן שלי נדבק כבר הייתי אצל פרופסור מלינגר, אבן הדרך השניה והעיקרית שלי בהריון הזה.
פרופסור מלינגר הוא מומחה מוח עובר מספר 1 בארץ, ומגיעים אליו אפילו מחו'ל.
ושם, בשבוע 22, התחיל הרומן שלנו איתו.
כל 3 שבועות היינו נוסעים אליו לתל אביב, בן זוגי, אני, ופיצי שבבטן, לסקירה פרטית שהורידה מחשבון הבנק שלנו כמה אלפים טובים (לא שזה עניין אותי, חלילה). בשביל לעבור סקירה מכוונת (אולטרסאונד שמכוון בעיקר למוח העובר ולמערכת העיכול שלו כדי לשלול פגיעות – כי כמו שציינתי קודם, אלו המקומות בהם הנגיף "אוהב" להתמקם ולפגוע).
בסוף כל סקירה קיבלתי ממנו את החיוך המקסים שלו, את המשפט 'הכל תקין, עד כה', האופטימיות, והשמחה, שמזמן נעלמה לי.
בשנייה שהיינו יוצאים מהבדיקה הפחד היה מכה בי שוב.
בשבוע 32 הגענו לאיכילוב לבצע mri, לקבל עוד נקודת מבט על המוח הקטן של העובר שגדל בתוכי. ואפילו הוואליום שקיבלתי בשביל שהקטנצ'יק יישן במהלך הבדיקה לא הצליח להשכיח ממני את הפחד שמא יהיה משהו לא תקין, ושחלילה הוא נפגע.
"הכל תקין", נאמר לי בסוף הבדיקה. באותו רגע לא הבנתי אם אני הוזה מהוואליום או שזה באמת כך, ואני קפצתי מאושר…
שוב פרופסור מלינגר, שוב בדיקות, שוב אולטרסאונד, שוב סקירות, שוב פחד, שוב בכי, שוב מכתבים לרב"י, שוב תפילות, בקשות, לילות ללא שינה, כאב…
ואפילו בשלב כזה, בחודש 7 ובחודש 8, המשכתי לקבל הכוונות להפלה (שכמובן בחודשים כאלו כבר נחשבת ללידה שקטה), מרופאים שונים. אפילו המלצות אישיות מחוץ לפרוטוקול של מומחים מוכרים מאוד בתחום הגניקולוגיה המליצו לי "אני הייתי שולח את אשתי להפיל, לכי תפילי".
בשבוע 37 הגעתי לסקירה האחרונה שלי אצל פרופסור מלינגר המקסים, שחיבק אותי בסוף הסקירה ואיחל לי "יאללה, הכל תקין, לכי ללדת בשקט".
ללדת בשקט לא היה לי, אומנם הכל תקין אבל עם כל הכבוד לעיניים שלו, למיכשור, לסקירות, לmri, הכל תקין וזה בהחלט מרגיע אבל…. אף אחד הוא לא אלוהים, והסיכון עדיין קיים. הפחד המשיך להכות בי.
בשבוע 39+3 ירדו לי המים וידעתי שב24 השעות הקרובות אפגוש את ילד הCMV שלי ואדע, סופית, אחת ולתמיד, האם הוא נפגע? האם הוא בריא?
ב10 לאוגוסט 2016, אחרי 19 שעות קשות בחדר לידה, ב19:10 בערב, נולד יהונתן, 3 קילו של שלמות.
ובמקום ליהנות ממנו בזמן האשפוז, הייתי צריכה להתרוצץ איתו מבדיקה לבדיקה כדי לדעת, האם הבן שלי בסדר? האם הוא בריא?
פחד, לחץ, חרדה..
ואז, כמו בור מים באמצע המדבר, הפרופסור אמר לנו, יהונתן שלי, ילד CMV שלי, בריא. א-סימפטומטי לחלוטין. בריא. בריא, בריא!
אומנם סאגת הCMV שלנו לא לגמרי נגמרה, ואנחנו ממשיכים במעקבי שמיעה עם יהונתן עד גיל 6, כי זה הדבר היחיד שעוד עלול לצוץ פתאום, אבל מלבד זאת, יהונתן שלי, בריא לגמרי.
לא אשקר אם אגיד שבמהלך כל ההריון שלי ליוותה אותי תחושה שהכל בסדר, ביחד עם כל הכאב, הפחד, הקושי והבכי האינסופי בלילות, לבד, עם עצמי.. הרגשתי, כאילו יהונתן שולח לי מסר "אמא, אני בריא, אל תוותרי עליי, אל תהרגי אותי. "
נלחמתי.
כנגד כל אותן המלצות להפיל, כנגד כל אותם רופאים שהרימו גבה וטענו בפניי איזו מן אישה אני, לכי תפילי וזהו. כנגד כל אותם רופאים שדואגים לתחת של עצמם בלי להבין אפילו מעט במה שהם אמורים להבין, כנגד כל אותם הרופאים שחושבים שילד אפשר פשוט סתם כך להרוג ולהכין חדש.
כנגד כולם, אני ואתה, מול כל העולם.
הצעד הקליל שהוצע לי עד סוף ההריון, להרוג את הילד שלי בלי באמת לדעת אם הוא פגוע, ימשיך לאכול אותי כנראה לתמיד, והצלקת מההריון שעברתי כנראה תישאר עמוקה לנצח.
רק המחשבה על זה שאם הייתי מקשיבה לאחד מהרופאים הללו הייתה גורמת לי לעולם לא להכיר את יהונתן שלי.
המתנה שאלוהים נתן לי, כשמו כן הוא -י ה ו נ ת ן.
"ה' לא מעמיד אותנו במבחנים שהוא יודע שלא נצליח לעמוד בהם."
